(ישוע על הצלב, לבדו על הבמה. עיגול אור חלש מאיר עליו, מלמעלה)
ישוע: ואז, כאשר הכל נגמר, אני יורד לי בשקט בלילה ומתחיל לפסוע לבדי בין מצבות העולם. עצוב לבד - קר בלילה ואין מי שיאיר את הדרך. אני שר לעצמי שירים שמעולם לא חוברו. שירי מרזח של נמלים בכוכבים הרחוקים שאותם ראיתי בלילות השחורים הארוכים. סחור סחור אני פוסע, מלטף מצבה ובוכה, קוטף פרח ומהרהר, אני הנראה ואינו רואה.
לפעמים אני דוהר בראש צבאות אדירים לגאול את קברי. לפעמים אני נופל בחרב המאמינים או בחרב הכופרים. לפעמים אני בת-קול שגוועה או חיוך ללא זכרון. אני ההלך שחור העיניים הלוהטות שבת האדון ברחה אחריו. אני שט בספינה האפלה הנעה לנצח על פני הימים ללא רוח במפרשיה. בליל סהר אני זוחל בין הקוצים וצופה אל הבית שעל הגבעה. אולי זה הבית האחרון, אולי זו הגבעה האחרונה. אולי עוד נותר מישהו, אולי עוד יש מישהו. לפעמים אני חומד לי לצון ומתיז קצף זועם כנביא. היו אתם שם, אני אומר, גורו לכם, אני אומר.
ואני מסתער מבין הקוצים ורץ כמטורף אל עבר הבית לקחת אותו בסערה. אולי יהיה זה הבית האחרון שעל הגבעה האחרונה. על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן אני שוכב, מלקק את פצעיי וגוסס.
כל הלילה אני גוסס ואין קץ ללילה הנצחי הזה. וכאשר נדם הד החרפה וקול ענות התרועה ואת הבכי היתום נשא הרוח וגם לתולעת אין תוחלת, אז אני שוב יורד לי למטה, מחפש את פשר התנועה ההפוכה, זאת החותרת אל עבר הסוף שכבר היה.
מעולם לא הייתי, לעולם לא אהיה. אני האמנות בת האלמוות, האמונה המגוחכת של הנמשל המאמין שיש לו משל. כך אני גוסס וכך אני זוחל בתוך השדה הזה שאינו אלא רחם אפל ואני עובר מקופל בזיכרונות. שוב אני נולד.
יהיה טוב. תהיה לנו דירה של ארבעה חדרים, נגור באושר ובעושר, נעשה חיים. ניסע לבקר דודות רחוקות.
הוי, אלי, אלי, למה עזבתני?
(הוא נופל מהצלב. מת.)
